<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ולענין חם של מלח, גרסינן בפרק כל הבשר [חולין קי"ב ע"ב] רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם. כלומר כל אלו אסורין מדאורייתא כבשרם ואע"ג דאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ט, ב') ציר זיעה בעלמא הוא, הני מילי בציר של דגים אבל דבשר ושרצים הרי הוא כבשר. ואע"ג דגבי דגים מרבינן בתורת כהנים (שמיני פרשתא ג', ה"ח) צירן מהטמאים, לאו בדוקא אמרו צירן אלא בצירן אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא לרוטבן וקיפה שלהן. ואקשינן התם בפרק כל הבשר אהא דרבא ולימא ליה מדשמואל, כלומר אמאי איצטריך לאיתויי דרשא דהטמאים דזה פשוט ולא היה צריך לומר אלא שהמלח מפליט הרוטב והציר ומבליעו כרותח דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח, ופריק אי מהתם הוה אמינא הני מילי דם אבל צירן ורוטבן לא, קמ"ל. ומסתברא דהכא בשהיו שניהם מלוחין אי נמי בשהיה בשר השחוטה תפל ובשר הנבלה מליח וכדתניא בברייתא לענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה, דתניא (קי"ג, א') דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ואם היה טהור מליח וטמא תפל מותר אבל אם היה טהור תפל וטמא מליח אסור. ואוקימנא התם בפרק כל הבשר רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע את חברו ואינו מחממו כל כך שיהא פולט אלא מעט, ואיידי דמטריד הוא לפלוט אינו בולע אותה פליטה המועטת שחבירו פולט, ויש לומר נמי שחבירו אינו חם כל כך שיהא פולט כלל. ומציעתא פירושא דרישא היא והכי קאמר, כיצד דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. וסופא דסופא כשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור התפל, והוא הדין בשהיו שניהם מלוחין ולא אמרינן איידי דטריד טהור למיפלט לא בלע, דלא אמרן כן אלא בדם דשריק אבל בציר ורוטב אסורין לא, דמסרך סריכי אלא אם כן במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד, שאמרו (קי"א, א') הכבד אוסרת ואינה נאסרת. והא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור, לאו למעוטי שניהם מלוחין אלא איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל, תנא סיפא נמי טמא מליח וטהור תפל כדאיתא התם. ולדידי קשיא לי אשמעתין דהתם, דאפילו היה טמא מליח וטהור תפל אמאי אסור ומשמע דבכל ענין אסור ואפילו טהור למטה וטמא מליח למעלה, ומדקאמר נמי אסור סתם משמע דכולו אסור ולא סגי ליה בקליפה, ואילו בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, א') איפליגו רב ושמואל בחם לתוך צונן רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואיפסיקא הלכתא התם כשמואל דאמר תתאה גבר, וצונן דמלמטה אינו צריך אלא קליפה בלחוד כדאיתא התם (שם), ועוד קשיא לי, דאפי' צונן לתוך חם אם אין בו שומן משמע שאינו צריך אלא קליפה, דהא קיימא לן דשמואל הכי קאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי, וצלי כל שאינו מפעפע כחלב שמן וכשומן, אינו אוסר רק כדי קליפה אי נמי כדי נטילה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה (צ"ו, ב') אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. ואמר רבה בר בר חנה (צ"ז, א') עובדא הוה בכנישתא דמעון קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואתו שיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ואוקימנא בכחוש, כלומ' שחלבו אינו מפעפע, ואם כן אמאי אסור כולו, ויש לומר דהכא בדג שמן שהוא מפעפע, ואסור דקאמר בשדג טמא מליח למטה והכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה מונח שם תחלה והילכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואיפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה, מותר סתמא קרי ליה. טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי מליח, אפילו היה הטהור תפל ומונח על גביו אסור דתתאה גבר. ואסור דקאמר עד כדי נטילה קאמר אם אין שומן בטמא, או אסור לגמרי קאמר ובשיש שם שומן של דג טמא שמפעפע, וכן הדין בבשר שחוטה ושל נבלה שמלחן זה עם זה כך נראה לי. אחר כך מצאתי לרבינו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו בתרומות פרק בצל שכבשו, דברים יראה מהם כן שאינו אסור אלא כדי קליפה. לפי ששנינו שם (מ"ח) דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים וכו'. וכתב הוא ז"ל זה לשונו, שכבשו עם דג טהור משנה חסרה היא דלא פירש אם מותר אם אסור, ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייה, דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני ר' חייא מדיחו ומותר אמר ר' מונא מאן דאמר מותר בשכבשו שניהם כאחת מאן דאמר אסור בשכבשן זה אחר זה. תדע [לך שהוא כן] דתנינא [או] במי תרומה אסור פי' מי תרומה קרי מקום שכבש שם זיתי תרומה. ודבר תמה הוא דקיימא לן בפרק כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ובמבושל אין חלוק בין בת אחת לזה אחר זה, ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן כי לא כבשן נמי ליתסרן, כדקיימא לן בפרק כל הבשר, ומיהו בזה יש לומר משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי עד כאן לשונו. אלמא מה שאמרו כאן בדג טמא שמלחו עם דג טהור, אינו אלא לאסור כדי קליפה והתם בכבוש לאסור את כולו.
<h2>דף יט:</h2>
ומן הדברים שאוסרין בספיקן בכל מה שהוא ההיתר, איסור קבוע שנודע וניכר מקומו. ואע"פ שהאיסור מן הדברים שאינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן, דתניא (צ"ה, א')
תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. לפי שכיון שמקומו ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם לא היה מקומו ניכר ונודע, אין אומרין בכי הא קבוע, דהיינו כל ביטולי האיסורין, אלא אם כן האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין, אי נמי בעלי חיים וכמו שכתבנו למעלה, [דכל אלו מתוך חשיבותן] אינן בטלין, וכיון שאינן בטלין, הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמו. ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, הני מילי בשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע, אבל אם לקח אחר מן הקבוע, ונפל מידו, או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה, או מן האיסור המועט, אין זה קבוע, שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש, ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש, והיינו סופא דתניא (שם) ובנמצא הלך אחר הרוב. ואע"פ שדלתות מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות, וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא, אפילו הכי מותר [כדאמרן], דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש, וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות (ט"ו, א') אמר ר' זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות. והני מילי בשלא ראינוהו יוצא מן המקולין, אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע, ואסור. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים (ט', ב') תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ, ואתא עכבר ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל, היינו תשע חנויות, פרש, ואתא עכבר, היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב. ועוד אכתוב יותר מזה בסוף השער השני
של בית זה בע"ה.
<h2>דף כג:</h2>
דברים הפוגמין אינן אוסרין תערובתן ואפי' נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר. [כיצד], שנינו בפרק השוכר שבע"ז זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם אסור, וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. ושנינו בברייתא (ס"ז, ב') אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן לשבח אסור דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר לשבח אסור, לפגם מותר. מאי טעמא דר' מאיר, גמר מגיעולי גוים, גיעולי גוים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכי נמי לא שנא, ואידך, כדרב הונא בר חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא, ואידך, קדרה בת יומא נמי מיפגם פגמה. ור' שמעון מאי טעמא, דתניא לא תאכלו כל נבלה, נבלה הראויה לגר קרויה נבלה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה. ור' מאיר, ההיא מיבעי ליה למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון, סרוחה מעיקרא לא צריכה מיעוטא, עפרא בעלמא הוא. וקיימא לן כר' שמעון, דר' אבהו ור' יוחנן וריש לקיש הכי אית להו, ורב כהנא נמי אמר (שם) מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ועוד דבהדיא אמר רבא התם (ס"ח, ב') והלכתא נותן טעם לפגם מותר. פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה, אלא אפי' פוגם קצת. שהרי קדרה שאינה בת יומה אינה פוגמת אלא מעט, ואפי' הכי אמרו דקדרה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה, והתם נבלה הראויה לגר שמה נבלה, לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה, והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אסורה, אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו, מותר, לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם. ודוקא בשנתערב איסור מועט לתוך היתר מרובה, אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה, מסתברא שאין אומרים בזה נותן טעם לפגם מותר, עד שיפגום לגמרי כנבלה עד לגר. ואם תאמר אם כן קדרה שאינה בת יומה שאינה אוסרת, משום דנותן טעם לפגם הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, אמאי והא בכולה משערינן, דאי במאי דנפק מינה לא ידעינן, ואם כן מאי טעמא שרינן דהא ליכא רובא דהיתירא, יש לומר כיון דליכא אלא טעמו של איסור ולא ממשו, בכל ענין שרי דהא לא אסרת לה אלא מחמת טעמו, וטעמו בתערובתו דוקא בשיש בו בהנאתו בנותן טעם אסור, הא לאו הכי שרי.
<h2>דף כז.</h2>
איסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא כיצד, שנינו בברייתא (תוספתא תרומות פ"ו, הט"ו) שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה, ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו, אני אומר חולין לתוך חולין נפלו, ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה בפרק הערל (פ"ב, א') אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה, ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה. דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן, ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן, והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה, נטל סאה ונתן סאה, כשר עד רובו, מאי לאו דנשתייר רובו, ופרקינן לא, דלא נישקיל רובו. ואיבעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, אלמא משמע מיהא דכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעינן ששים וכדכתבינן לעיל, וכן סתם יינן, ותרומת תאנים נמי דרבנן, ובעינן מאה כתרומה דאורייתא, וכדתנן (תרומות פ"ד, מ"י) ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד, ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו, וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא, כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר בדאורייתא כלל, אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד, ואי נמי משום [לתא] דחלב דאורייתא, לא. אי נמי סתם יינן משום ודאי יינן, ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו, ואי נמי תרומה [דרבנן] בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא, בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה. אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר בדאורייתא, בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומת חוצה לארץ לבטלה ברוב, וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה (כ"ז, א') תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב [ואפי' לאוכלה זר וכן חלת חוצה לארץ מבטלה ברוב] כדמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה (ה"ד) והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של גוים, ואע"פ שחששו לתערובת איסור של תורה, אינה אלא גזירה, וכן בישולי גוים בטלין ברוב. והיינו דהקלו [בחלת] חוצה לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוצה לארץ, מה שאין כן בחלת חוצה לארץ בארץ, משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה, גזירה שמא תתערב בהם. אבל בחוצה לארץ התירו דליכא למיגזר, דאפילו תתחלף להם ותתערב עם החולין, לית לן בה הואיל ובטלה ברוב. והכין משמע בריש פרק כל הבשר (ק"ד, א'), וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה (פ"ד, ה"ד) הורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך, דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוצה לארץ דוקא היא שנויה, מדפרכינן מינה בריש פרק אלו עוברין (פסחים מ"ד, א') למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא, ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומת חוצה לארץ ובכל זמן, ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא, ויש לי לומר בהא, דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לאו למימרא דבעלמא סגי לן ברבייה באיסורי אכילה, אלא כדיניה בששים או במאה, ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא, שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואע"פ שהחמירו במקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם, התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה, מכל שכן קא מקשה ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר, אפילו בלא ריבויא נמי, הא לאו טעמא דשאני אומר, בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות דמשמע דתרומת חוצה לארץ מבטלין אותה ברוב, וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד, ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן (בכורות כ"ז, א') ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה, רמי תרתי נטלי דחולין, וחדא דתרומה, מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו איפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוצה לארץ בלבד, ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם, וכן נראה דעת רבינו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה.
